Tag Archive for סוריאליסטי

אז בואו נדבר רגע ברצינות

טוב, אז קנינו בית. מה עכשיו?

קשה לומר "קנינו בית", זה יותר "ההורים קנו לנו בית", ומה עכשיו?

כן, בשעה טובה, אחרי חיפושים ובדיקות שנמשכו יותר משנה ותהליך קניה שנמשך כמה חודשים טובים, לפני יומיים ביום רביעי ה-30 לחודש ינואר שבשנת 2013 עברנו אנוכי וזוגתי שתחיה לבית קרקע קטון ומקסים פלוס גינה בפרברי תל אביב.

לכבוד קנית הבית קנינו לנו מגוון חפצים שהיו חסרים לנו, וגם כאלה שלא אבל מה, לא נקנה חדש לכבוד הבית החדש שלנו? וכך יצאנו עם שלל של תנור + כיריים, סלון חדש ושולחן שיתאים לו, וילונות חדשים, גדר חדשה לבית וכמובן איך אפשר בלי צביעה? תכל'ס הלכנו בקטן.

את כל הנוגעים בדבר תיאמנו בזהירות ובמדויק כדי שבתאריך המעבר ביתנו החדש והטרי יהיה מצוחצח ומוכן למשפחתנו הקטנה בעלת שלושת הכלבים והחתולה. דיברנו עם תמי4, דיברנו עם הוט להעביר את האינטרנט, עם חנות הרהיטים את הגעת הסלון, ועם חנות החשמל את הגעת התנור והמדיח ובהתאמה אליהם טכנאים. כל השעות והימים סונכרנו, הצבעי הגיע לאחר סיום הגדר, וכמה שעות לאחר שהוא סיים לעבוד הגיעה כבר המנקה לעשות ניקיון יסודי וראשוני לבית כהכנה לבואנו ולבוא השלל למחרת.

ראשון היה האיש עם הגדר. בחור חמד מלא כריזמה, שעבד במלוא הרצינות, ולמרות כמה טענות שהיו לנו וציפיות שלא תאמו היינו מרוצות ממנו בסופו של דבר. אחריו הגיע הצבעי שמצפי של יום עבודה מלא אחד נמשך לו אל שלושה ימי עבודה בפועל. זה גרם לכך שלבית לא היה הרבה זמן להתאוורר ולצבע להתייבש לפני שהמנקה הגיעה. היא מצידה בילתה את רוב זמנה בלנקות שאריות צבע מהרצפה ופחות הספיקה לנקות את הארונות והמגירות ודברים שבאמת דרשו נקיון יסודי.

ואז הגיע יום המעבר, ואיתו – גשם.

מה אגיד לכם, אין כמו להכניס חבורה של סבלים ובוץ נעליהם אל תוך בית חדש עם צבע טרי, שנוקה רק עכשיו. הם עבדו כמו אריות, אין ספק. פירקו ובנו, העמיסו ופרקו, והכל ברוח טובה ובמהירות שיא.
באותו הרגע בערך גילינו שנראה שיש בעיית קליטה די רצינית בכל האיזור ושהטלפונים שלנו מסרבים לקבל שיחות ברוב שטח הבית, ובמקרה שהם כן מקבלים אותן הן מתנתקות תוך שניה בגלל חוסר קליטה.

כך, עם הרבה מזל (ומשמרות מחוץ לבית באיזורי קליטה) הגיע הטכנאי של הוט, שגם עליו בצורה מפתיעה (הוט סך הכל) יש לי רק דברים טובים לומר. אחריו הגיע התנור ואנחנו ראינו כבר את זמן המנוחה מתקרב. אפילו טכנאי התמי4 הגיע בזמן התקין את ענייניו והלך. איכשהו הכל הצליח לקרות ולמרות חוסר הקליטה כולם מצאו את דרכם לבית. כולם חוץ מהסלון שהיה אמור להגיע עם השולחן שלו.

ועדיין – גשם. גם את הכלבים אי אפשר לשים בחוץ, החתולה סגורה בחדר בהסתגלות לבית. כיף.

יום חמישי התחיל בנימה טובה. בתשע בבוקר התקשר המוביל של המדיח והודיע שתוך שעה יהיה אצלנו. קמנו בשמחה, אני התארגנתי לצאת לעבודה וחיכינו למדיח. חיכינו וחיכינו ולאחר שלוש שעות (והודעה שלי לעבודה שהיום אעבוד מהבית) התקשרנו למר מוביל לברר מדוע עדיין לא הגיע, שאלה אליה הגיב בתדהמה "מה, לא התקשרו אליכם מהחנות??". הסתבר, לטענתו, שבטעות המדיח שלנו בכלל לא הועמס אל המשאית. התקשרנו מיד אל החנות, בה הודיעו לנו שייערך תחקיר בנושא וכרגע מתלבטים אם לא הועמס המדיח או שהועמס הדגם הלא נכון – כך או כך מדיח כבר לא נקבל היום, עשו לנו טובה ואמרו שיביאו במיוחד בשישי. והטכנאי שהוזמן לעוד כמה שעות כדי לחבר אותו ובטח לא יגיע בשישי? זבש"נו.

טלפון נוסף לחנות של הסלון העלה את המידע המשמח שהסלון כלל אינו מוכן עדיין ("אבל הוא ממש בשלבי סיום") למרות שהוזמן כבר לפני חודשיים לתאריך של אתמול. לשאלה האם זה נראה להם הגיוני נעניתי ב – זה סך הכל כמה ימים, זה נראה לנו מקובל. מתי יגיע הסלון? או! או ביום ראשון, או בשני, אולי. לזה קוראים שירות רבותי.

אז אנחנו מתות על הבית, ונעים פה מאד וחמים, אבל קשה לפרוק ככה את כל הדברים ובכלל קשה לתפקד בלי סלון ועם מדיח שעומד באמצע המטבח. בקרוב – חנוכת בית 😛

בית חדש

 

מחאה של תחילת קיץ

הרי ידענו שזה יגמר בדיווחים על אלימות ותמונות כל הנזקים. קיווינו שלא.

תחילת הערב, השעה 20:30, זוגתי ואנוכי מגיעות לשדרות רוטשילד פינת רחוב נחמני, מול הבר-נוער בו בוצע פיגוע הרצח הנוראי בכמה ילדים שכל חטאם היה התלבטות בקשר לנטייתם המינית.
במקום נמצאים כבר אלפים בודדים, שלטים, מגפונים, דגלים דגלים וצעקות שירה. מעגל מתופפים מתחיל וכולם עושים כמה שיותר רעש – הפגנה. הפגנה נגד הסתה ובורות, לא ניתן לאנסטסיה וחבריה לחשוב שאפשר לומר כל דבר בלי לקחת אחריות על מה שקהל המצביעים הבור והחמום שלהם יעשה בעקבות הדברים הללו. מספיק לראות חלק מהטוקבקים בכתבה המקושרת כדי להבין מי הם אותם חוליות חסרות באבולוציה שמדובר עליהם.

לקראת השעה עשר מתחילה ההפגנה שלנו לנוע לכיוון כיכר הבימה כדי להצטרף להפגנה "המרכזית" של המחאה. כמו קודם – תופים, שירים, סיסמאות ושלטים, והרבה הרבה דגלים. ניידת משטרה עומדת על הכביש ואומרת לכולם לעלות אל השדרה ולא ללכת על הכביש, כי רוצים לפתוח אותו. המפגינים כמובן עולים לשדרה וקצת אחרי שוב יורדים את הכביש. הרי ממילא הכביש כבר חסום בהמשך בגלל ההפגנה המרכזית. כאן למרות חוסר ההסכמה, למרות המשחקים ולמרות חוסר הציות לא היה ולו בדל קטן של אלימות, רק הרבה אנשים הולכים ביחד.
את התחושה קשה לתאר, מאות של אנשים צועדים שרים וצועקים, מתופפים ורוקדים, כולם הולכים כאיש אחד לכיוון כיכר הבימה ומתחברים אט אט עם ההמון המתאסף שם.
מרגיש כאילו כולם שם, כולם יפים, כולם שרים, כולם רוצים שלום. אנחנו הולכות להתרענן בגלידה ליד הבימה.
הנוכחות המשטרתית מורגשת מאד, כל הכיכר מלאה בכל סוגי השוטרים.

ואז פתאום מתחיל בלאגן. מתוך הגלידריה אנחנו שומעות פתאום שאון צעקות ושריקות, והמוני אנשים רצים לכיוון הכיכר, מפגינים ושוטרים. ביציאה מהגלידריה רואים מעגל שוטרים ומפגינים גדול ומעורבב, הרבה צלמים בכל מקום גבוה, והרבה שריקות בוז משאר המפגינים ברחוב. אף אחד לא מתקרב לעין המהומה, אף אחד לא קופץ פנימה, כולם רק מנסים לראות מה בדיוק קורה בתוך תוכו של המעגל. כעבור דקה פורצת החוצה מהמעגל חבורת שוטרים תוך כדי גרירה של מפגין על הרצפה הצידה. עשרה שוטרים מקיפים ומחזיקים\גוררים את הבחור ומאחוריהם מפגינים צועקים – אף אחד לא יורק או זורק. כולם שרים לשוטרים שגם להם מגיע יותר, השאר מצלמים.

חמש דקות של שקט יחסי – כלומר רק שירים וצעקות, תיפופים וריקודים בלי אלימות ומעצרים – והנה פתאום עוזבים השוטרים בכיכר הבימה את הכל ומתחילים לרוץ לכיוון רחוב אבן גבירול, הכח נחלק. שמועות על חסימה שמתחילה בקפלן-אבן גבירול עולות באויר ואנחנו מבינות לאן רצו השוטרים, ומתחילות ללכת לכיוון הצומת כדי לראות על מה מדובר. מרחוק אפשר לראות רק ניידת משטרה אחת באופק, אז החלטנו להמשיך ללכת לכיוון הצומת כדי לראות מה קורה, וגם כדי לעשות טיול קטן, ולא לחזור לכיכר הבימה. כשהגענו כבר לצומת היא היתה מלאה במפגינים ושטרים, כאשר השוטרים מנסים לחסום בגופם את המפגינים מלהמשיך לצעוד על הכביש ולהכנס לרחוב אבן גבירול – בכיוון כיכר רבין. זה היה מחזה קצת מגוחך לראות את השוטרים מנסים לחסום את מתקפת האנשים שהגיעה מכל עבר. רוב המפגינים ירדו מרחוב דיזנגוף אל אבן גבירול, אבל קהל רב הגיע איתנו מכיוון אבל גבירול, ועוד הגיעו גם מכיוון כיכר רבין אנשים שכבר חיכו שם. המצב שנוצר היה כמובן מגוחך – השוטרים יוצרים מחסום ומאחוריהם פשוט הולכים אנשים, המחסום לא יכול לחסום את כל הכיוונים, ולא את כל המסה הזאת.

שוב אלימות: שני חבר'ה לבושים כליצנים הולכים בין המג"בניקים והיס"מניקים, מחקים את התנועות ואת הפרצופים, כן, קצת צוחקים עליהם אבל לא נוגעים, לא צועקים, לא יורקים – פשוט צוחקים עליהם מול העיניים על חוסר היכולת שלהם לנטרל את ההפגנה, ועל הניהול הכושל של כל האירועים הנ"ל – שום דבר שמצדיק את קצין היס"מ שרץ אל תוף אחד מהליצנים הללו, נכנס בו והעיף אותו כמה מטרים אחורה אל תוך קהל המפגינים. פשוט רץ אליו כמה מטרים ונכנס בו, כמו משאית. יגיד מי שרוצה מה שרוצה על פרובוקציות, כי לצחוק עליהם אולי זו פרובוקציה, אבל שום דבר לא מצדיק את הצעד שעשה הקצין ואת האלימות שבה השתמש. את זה ראיתי ממרחק של שני מטרים, ואף אחד לא יוכל לשכנע אותי אחרת. זהו גם השלב שבו הוצאנו אנחנו את הטלפונים והתחלנו לצלם הכל, את המון האדם, את השוטרים, ואת המפגש בין ההמון לשוטרים.
גם תמונה נחמדה עם יס"מניק יצאה מזה, אבל יס"מניק אחד נחמד לא מכפר על הקצין מלא האגו והריק משכל שלו.

הקרב ממשיך, מצד אחד השוטרים מנסים לנטרל את המחאה, למנוע מהמפגינים להגיע לכיכר רבין ולפזר אותם. מהצד השני המפגינים שלא באו כדי לחזור הביתה היום מוותרים על צומת קפלן ועולים חזרה לרחוב דיזנגוף תך כדי שהם (אנחנו) עוקפים כל מחסום שנבנה, יש מספיק רחובות בדרך לכיכר רבין והמפגינים מדווחים אחד לשני איפה ישנים מחסומים ונעים בין הרחובות עד הירידה שוב לרחוב אבן גבירול וההשתלטות על כיכר רבין. מהר מאד הכיכר ואלפי אנשים באופק, הרעש עולה, הכבישים חסומים ואלפי אנשים מכסים את הכיכר ואת הכביש שלידה. הנהגים במכוניות שנתקעו באמצעה של ההפגנה יש לציין מראים תמיכה, מצפצפים ומוסרים בהצלחה – אמרנו כבר שאין אלימות?
ושוב עולה רעש גדול, המפגינים עוברים את כביש אבן גבירול אל הבניינים ומתחילים לעשות רעש בכל צורה אפשרית, בדפיקות על הקירות, העמודים והפחים, על כל דבר שעושה רעש. אף אחד לא קופץ על אף שוטר, רק דפיקות על קירות וצעקות רמות – רעש עד השמיים, וכמו מקודם מדי פעם נכנסת קבוצה של 20 מג"בניקים בדחיפות וריצה אל תוך קהל המפגינים ויוצאת משם גוררת עוד מפגין שלא ברור מה עשה. ואחריהם קהל אנשים צועקים ושורקים ודופקים על העמודים. השוטרים טוענים שהיו שם סלעים ואבנים, אני לא יודעת מה אתכם אבל עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שראיתי סלע זרוק באבן גבירול, ככה רק מחכה שירימו אותו ויזרקו אותו על שוטר. במילים אחרות – בולשיט. קללות בטוח היו, צעקות בטוח, שירים בטח ובטח – לא נזרקו אבנים ובטח שלא סלעים.

והנה הגענו לדיסקונט, שוב חבורת שוטרים פורצת פנימה, שוב נגרר מפגין החוצה, השוטרים משתלטים על הכניסה לבנק ומשם יוצאים לתפוס מפגינים ומושכים אותם איתם – אף מפגין לא בועט ובודאי שלא זורק חפצים על זכוכית הבנק, אף אחד לא מנסה לעשות נזק לבנק. מכונית מנסה לעבור על הכביש, למרות שהכל חסום, הנהג יוצא מהאוטו ומתחיל לצעוק על המפגינים (חכם), הילדה בתוך האוטו מתחילה לבכות, הנהג הטיפש נכנס חזרה למכונית ונוסע לאט לאט עד שהוא מגיע אל מחסום השוטרים שנותנים לו לעבור ולהחלץ. המפגינים חולשים כבר על כל הכיכר, מתחת לבניין העירייה באמצע הצומת מוקם אוהל סמלי, המפגינים רוקדים לידו קצת וממשיכים במצעד, היעד – לא ידוע אבל צועדים, אומרים שלכיוון איילון.

בשלב זה השעה היתה כבר די מאוחרת ואנחנו החלטנו לפרוש לביתנו, ההפגנה נמשכה עוד אחרי, נתיבי איילון נחסמו קלות, ונזק נגרם לחלון בנק הפועלים שגם היה בדרך. אחרי מה שראיתי ליד בנק דיסקונט ובכיכר הבימה משום מה הגרסה של השוטרים שנזרקו שם סלעים ובעטו בחלונות נראית לי הרבה פחות אמינה מהגרסה של המפגינים בה הכח שבו השתמשו השוטרים גרם לכל הנזקים המשניים. ככה זה כשאתה משתמש בלובי של בנק כתחנת עיכוב ומעצר.

ולמען האמת – עד אתמול בלילה הייתי במחנה ההוא, הזה שאומר שהמפגינים באמת מחפשים יותר מדי את הפרובוקציות והמעצרים. זה נגמר.

בבוקר כמובן כל הכותרות זועקות אלימות, וכולם מאשימים את המפגינים שהיו צריכים להיות תרבותיים. ובכן, בתור אחת שהיתה שם אני יכולה לומר בוודאות שכל אלימות שראיתי באה מצד השוטרים במאת האחוזים.
אפשר לדבר על פרובוקציות עד מחר, אבל שום פרובוקציה לא מצדיקה את כמות והיקף הכח שהופעל אתמול כנגד המפגינים, שלא לדבר על כמות המעצרים. המשטרה אתמול לא עשתה סדר, ולא שמרה על זכות העם להפגין, המשטרה אתמול הגנה רק על האגו שלה, בקנאות.

והרשת גועשת – קצת מתגובות הגולשים על ההפגנה של אתמול

ישראל מתייבשת


ספוטד: בזבוז מים

אם בארזים נפלה שלהבת, צריך לכבות אותם מהר מהר עם כוס מים. אה, ארזים, לא ערבים… אופס.

שוב חזרו החרדים לרחובות בקול צעקה ובכי, מוחים על זה שאנחנו החילונים החולנים מעזים לנסות למנוע מהם לכפות עליהם לא להיות גזעניים ולהדיר נשים. זה הרי חופש הדת המרשה להם לאסור על נשים לדבר, לשיר, לעמוד באותו צד של המדרכה או לשבת באוטובוס – ושום זכות אדם בסיסית לא תפריע להם.

לא תהיה שירת נשים בארץ ישראל, ארץ היהודים. חס וחלילה יראה כבוד הרב מרפקה של הזמרת וישמע קולה הערב ויעלו בראשו מחשבות בעילת ילדים קטינים – כפירה! אסור לתת לה לעשות את זה! להן..!
השתיקו את כל הנשים כי בקולן ובדמותן קורות כל הזוועות וההטרדות המיניות של הרבנים, הם הרי חסרי כוחות אל מול קולן של הנשים, אל מול קווצת שיער אמיתי או קצה קצהו של מרפק חלק, או כף רגלה של תינוקת בת יומה – השתיקו היום את הנשים כי בלעדיהן לא יהיה לרבנים אל מי לסטות ואת מי להאשים, ומי שלא תשתוק נסקול אותה באבנים ונירק עליה ברחובות – כי אנשי תרבות אנחנו, לא מהקופים באנו..

 

אני בטוחה שכבר הבנתם, אני קצת עצבנית. ישראל מתביישת.

 

נ.ב – נקודת אור: יש לי כנפיים

 

דלקת ריאות

ובכן, היום על שולחננו נושא שמציק לי רבות, והיום אף יותר.
במזל טוב נגמר היום רשמית חודש נובמבר, והגיע בגאון היום הראשון לחודש דצמבר, חודש היומולדת שלי.
למי שלא יודע היום הוא יום האיידס הבין לאומי, ונכון להרגע אין אזכור באף אחד מאתרי החדשות לנושא,
לא בכותרות ולא במדורי ה – "בריאות" למיניהם. איידס זה לא משהו חשוב, שששש, לאפחד אין איידס פה.

למי שלא יודע איידס, או נגיף ה – HIV תוקף את המערכת החיסונית של האדם, ומשתק אותה.
מכאן שמה – מחלת הכשל החיסוני הנרכש.
המחלה התגלתה לראשונה ב – 1981 כאשר אושפזו חמישה חולים הסובלים מזיהומים בריאות וכשלים חיסוניים
שהרפואה הכירה רק כמומים מולדים עד לאותה נקודה. המכנה המשותף לאותם חמישה חולים ראשונים – הם היו הומוסקסואלים. מהר מאד כונתה המחלה "מחלת הכשל החיסוני של ההומוסקסואלים"

מקרים נוספים של כשלים חיסוניים שהרפואה הכירה רק כמומים מולדים או כשלים חיסוניים של חולי סרטן החלו לצוץ:
"במרכז לפיקוח על מחלות מידבקות (CDC) הבינו שמדובר במחלה שמועברת במגע מיני וניסו לחפש עוד מכנה משותף. החוקרים מהמרכז החלו לתחקר אנשים לגבי שותפיהם למיטה, וכרבע מהם ציינו את השם גטאן דוגאס. בתוך זמן קצר אותר אותו בחור, גבר צעיר ונאה, דייל בחברת התעופה הקנדית, והתברר שאף הוא סובל מתסמונת דומה. לאחר תחקור מעמיק שלו התברר לחוקרים כי גטאן טס ממקום למקום כשבכל נמל תעופה ממתין לו מאהב. חולה זה קיבל את הכינוי "החולה הראשון" (patient zero), אם כי עד היום לא ברור אם באמת היה ההומוסקסואל הראשון שנדבק בנגיף."

ברור שאנחנו מדברים על זמנים שונים, שהיום זה כבר לא ככה.
היום כבר יש קוקטייל תרופות שמצליח לבלום אם הנגיף, היום יודעים שגם אם נדבקים יכולים לחיות עד שיבה טובה, היום יודעים שהומוסקסואליות זו לא מחלה, ויודעים גם שאפשר לקבל איידס מעירוי בבית החולים,
או טיפול בפצוע בקרב, מסתם מין לא מוגן בחו"ל ושלא לדבר על אונס.
היום יודעים שאיידס היא לא מלה נרדפת להומו, לזונה, לנרקומן.

אז למה עדיין קוראים לזה "דלקת ריאות" כל פעם?

 

הייתם נוהגים במכונית של גוגל?

השנה היא 2013, אוגוסט. כשנתיים בלבד לאחר שרכשה ענקית האינטרנט גוגל את מוטורולה, כשנה לאחר רכישת AOL, כחצי שנה בלבד לאחר רכישת טרנס-אלקט באופן סופי, וחודשיים לאחר רכישת ושינוי שמה של חברת "מזדה" ל"גוגל מוטורס" מודיעה גוגל על גלילת הרכב החדש – Google Explore ברוב הוד והדר.

לרכב החדש יהיה מנוע חזק אך חסכוני במיוחד, כזה שיעשה את הדרך לאילת וחזרה בחצי טאנק, מערכת נהיגת גז מובנית, חיישנים מכל כיוון אפשרי ובתוך כל חלק באוטו, כדי שתמיד הנהג יוכל לדעת מה קורה, בתוך ומחוץ לרכב.
החלל הפנימי של הרכב, שיהיה קטן מידות כדי להתאים לתנועה, ירגיש כמו לימוזינה וישמע כמו אולם קונצרטים.
ניתן להזמין מיני-בר שיגיע עם האוטו.
מערכת האבטחה של האוטו תהיה מהמשוכללות בעולם, ותספק אפשרות לחיבור אונליין למוקדי מעקב ושיטור

הרכב, כמובן, יתפקד בעצמו כ – HotSpot ויהיה מחובר 24 שעות ביממה למאגרי המידע של גוגל.
תוכלו לשלוף יעד נסיעה בשניות, לגלות היכן יש תחנות דלק, לאן שווה לצאת, ואפילו לארגן קופונים למאורע, הכל מהמחשב המובנה ברכב (עם מסך מגע, אלא מה). אם ייגנב הרכב תמיד תוכלו לאתרו בעזרת גוגל והחיבור הרציף,
גוגל תמיד תדע איפה הוא ומה הוא עושה, לכמה זמן הוא עצר, ומתי…
גוגל תדע מתי אתם בבית, ומתי אתם לא. היא תדע לאן אתם נוסעים, תשמע את השיחות שלכם בדיבורית
(ויש האומרים גם בכללי), וכשאתם יוצאים מהרכב עם האנדרואיד שלכם היא תדע לאן הלכתם, עם מי נפגשתם, ומה עשיתם.

יש שיגידו שזה לא כזה שונה ממה שיש היום, אבל אני לא יודעת, האח הגדול גדל וגדל, וזה מתחיל להיות מפחיד..
גוגל תדע מה מס' הרכב שלי, תנאי הביטוח, הפרטים שלי, הפרטים של כולם לרמת האטום, מקושרים מכל מקום שגוגל השתלטה עליו לפני.. וכולנו בובות על חוטים.
הכל מוגש לנו על מגש כלכך נוח, כולל, זול (פאק – חינמי), ומזמין.. מה יקרה אם יום אחד נרצה לטעום משהו אחר ונגלה שזה לא כלכך זמין או קל, שזה או הכל או כלום, או אפילו שאנחנו כבר לא יכולים..?

 

* פוסט זה הובא לכם באדיבות שידורי הפראנויה של כאן לעכשיו