Tag Archive for שנצ

קטנוניות של שנה חדשה

ועכשיו ששרדנו את סוף העולם, שהיה גם יום ההולדת שלי, אפשר להמשיך לעשות תוכניות לעתיד, לפחות עד התיאוריה הבאה שתצפה את חורבן העולם כפי שאנו מכירים אותו כיום – כיף.

לפי בני המאיה, הלא הם אלו שפירשנו לא נכון את כתביהם ועל סמך זה החלטנו שהנה מגיע סוף העולם, נגמר בימים אלו מחזור בן כ-5,125 שנה ופשוט מתחיל מחזור החדש. המחזור החדש מצופה להיות מאופיין בחיבור טוב יותר לטבע ולאחרים. למעשה בין כל כתבי בני המאיה שנמצאו עד כה טרם נמצא שום אזכור למונח הדומה אפילו ל"סוף העולם" או אחרית הימים.

אישית, בימים שעוד חשבנו שהנה מגיע סוף העולם, תכננתי לעשות מסיבת יום הולדת גדולה ומפוצצת ולסגור את העולם הזה כמו שצריך. אחר כך כשהתגלתה הטעות הוחלט להחליף את החגיגות בצימר ושלג, החלטה שהתגלתה כנהדרת. את יום ההולדת שלי ביליתי בג'קוזי בצפון צפון צפון הארץ מוקפת בהרים, ערפל ושלג. מבחינתי סוף העולם יכל להגיע גם אז, אין ספק.

מה עוד אדם צריך חוץ ממקום חם ונעים להיות בו עם האהבה שלו כשקר ושלג בחוץ, עם קצת אוכל טוב, שתיה טובה, משהו טוב לעשן והרבה הרבה אהבה?

 

או, אני שמחה ששאלתם! והתשובה – לכתוב קצת על גוגל!
לא לא, באמת שלא, זה סתם היה מעבר נושא לא הכי אלגנטי בעולם 😉

אז מה חדש בעולם גוגל?
ובכן, החגים והשנה החדשה באים עלינו, עכשיו שלא הוכחדנו מעל האדמה, וגוגל כמובן יוצאים עם דודל חמוד ומושקע כמו שאנחנו מכירים:

גוגל דודל לקריסמס

הדודל של גוגל לכבוד החגים והשנה החדשה

 

וכמו כבכל דבר שמדבר על דברים של דתיים – גם גוגל לא חסינים!
מסתבר שגוגל יקירינו ברוב חוצפתם הגדירו שהכיתוב בבלונית הקטנה שמופיעה כאשר עוברים מעל הציור עם העכבר (Hover) יהיה "חגים שמחים מגוגל!" וחשבו שזה יעבור בשלום.
ובכן, לא. כאשר ראו כל מיני ארגונים נוצריים שגוגל מעלים דבר שכזה שלא מאזכר בצורה ספציפית את חג החגים – הלא הוא קריסמס – הורמה קול צעקה – הכיצד? הייתכן? איך מעזה גוגל "להרוס את רוח החג"? (כן, במילים אלו ממש).

Happy holidays doodle

הדודל של גוגל עם הכיתוב המופיע – חגים שמחים מגוגל!

גוגל, שכל שנה מפרסמים ברכות כאלה, לא הראו התרגשות ורק אמרו שהם מצטערים מאד שאנשים מרגישים כך, ושמטרתם היא לשמח עם הציורים הנחמדים ולא להכעיס או לפגוע. כמובן שלא השתנתה הכתובית או הציור או כל דבר אחר.

נשאלת השאלה מדוע לא כתבו בגוגל פשוט Merry Christmas בכל הדודלים של היום, והלכו על "חגים שמחים". חנוכה הרי כבר היה, הקוואנזה מתחילה יום אחרי וכלל אינה מאוזכרת בדודל עצמו. אולי משום שבארצות אחרות כמו רוסיה למשל חוגגים את חג המולד בתאריכים אחרים?
כך או כך נראה שגוגל יקבלו ביקורת מצד זה או אחר של אותה דת.

DK Google doodle

גוגל דודל בדנמרק, שם הכיתוב כן מתרגם ל"חג מולד שמח!" ולא ל"חגים שמחים"

פעם ראשונה

כבר כשהייתי בדרך אמרת שיצאת לסיבוב כדי להרגיע את העצבים.
לא רצית להגיד על מה העצבים, אמרת שתסבירי אחר כך, בבית. אמרתי טוב.
בפנים כבר התעצבנתי. כשאת כועסת על מישהו את בדרך כלל מספרת, ואם את לא מספרת את כנראה כועסת עלי.. אבל אם את כועסת עלי דברי לעזאזל.

מן הסתם לא היתה חניה באיזור הבית. חניתי איפה שאסור, ככה זה עם העצבים – אחרי זה, כשנרגע,  אני אצא לחפש חניה, אולי מחר בבוקר. עכשיו אין לי עצבים לזה, הם עסוקים במשהו אחר לגמרי. עכשיו הם רוצים להגיע הביתה ולהבין מה קרה בחצי שעה שהיית שם ואני לא, ועד שיצאת.
ניתוח זירת פשע.
היה די ברור שהרצפה בכניסה עברה איזשהו נקיון, בטח אחד הכלבים לא התאפק.. תוהה לעצמי אם זה מה שהעלה לך את הסעיף. בהתאמה, שטיח הכניסה למקלחת נמצא בתוך האמבטיה, מחכה לשטיפה. מנסה לראות לתוך המטבח, סימנים של הרס, לכלוך.. לא. בתוך המקרר מונח האורז ששכחתי להכניס לפני שיצאתי, ממשיכה לתהות לעצמי.
המטאטא עדיין בחוץ במרפסת, איפה שהשארתי אותו, אולי בכלל לא היה כאן בלאגן?
כתם בלתי מזוהה על הספה, ריח של רוטב, מנסה להזכר מתי הזמנתי אוכל ומה הוא היה כשהיה לו רוטב כזה.
מבט בשקית האשפה מזכיר לי את מוזס, ריח של ערבוב של רטבים. לא זוכרת שהשארתי שאריות מהמוזס באיזור האכילה.

עדיין לא חזרת. מאכילה את הכלבים, מנקה קצת מסביב, הולכת למקלחת ומתחילה לשטוף את השטיח.
העצבים מחכים שתחזרי.
אחרי השטיפה תולה בחוץ ליבוש, ורוחצת ידיים, את חוזרת. מוזר באויר.
לא כלכך מנשקת, לא כלכך מתייחסת. נכנסת לרחוץ ידיים.
אצלי מתעורר השדון הקטן שלי, זה שתמיד מגיע לשם בזמן כדי להגיד Fuck it.
היא רוצה לעשות פרצופים במקום לדבר? שתעשה.
היא רוצה ללכת לחדר לשבת מול המחשב ולהתעלם? שתלך.
כשתרצה היא תבוא.
לא מסוגלת, הולכת לחדר מחשב לראות מה קורה, לוקחת לי משהו בדרך כתירוץ וחוזרת לסלון.
יוצאת. סגרתי אחרי את הדלת טיפה חזק מדי כנראה, והיא נתקעה. אחרי כמה דקות את נאבקת בה קצת ויוצאת תוך נזיפת משהו עם טריקת דלת. אני עונה שלא טרקתי.
את מתעלמת והולכת לחדר השינה, אני צועקת אחריך "מה?!", את לא עונה.
אני לא יכולה יותר. הולכת לחדר השינה ושואלת "מה קרה? אפשר להבין?"
ואז את יורה – האורז ששכחתי להכניס למקרר, שקית הזבל שלא הוצאתי ושקית המוזס שהכלבים הורידו מהשיש והחריבו ממנה את הרטבים שנשארו, הכלים.
אני רוצה למות.
חושבת על אותם ימים שהייתי בבית, וניקיתי וסידרתי וכיבסתי כדי שתחזרי מהעבודה לבית נקי, כועסת עליך.
יורה משהו על הכלים והזבל ויוצאת.
ואז חוזרת, אומרת לך את אותם דברים. את אומרת לי "לא בשבילי את צריכה לעשות, בשבילך, שיהיה לך נעים"
אני אומרת שלא הכלים אלו הם שעושים לי נעים. הולכת.

כמה אפשר להתבשל, כמה אפשר לתהות, כמה?
אבל על זה? על זה כל העצבים שלא נרגעו אפילו אחרי כל הטיול?
את הולכת לחדר השינה, לא אומרת לילה טוב.
אני שואלת את עצמי מה אמרת אז – לא לתת לך ללכת לישון כועסת, או לא לתת לך לצאת מהבית כועסת.
מחליטה שזה היה לישון, הולכת לחדר השינה. "באתי להציק"
לפחות קצת החזרת ליטוף כשבאתי, נשארת בספר. חיכיתי שתסיימי את העמוד, הרי יש סדרים פה.
סיימת את העמוד, או שהחלטת אחרת, אבל פתאום ראיתי שאת מסתכלת עלי. החלטתי להתחנף.
התחלנו לדבר, אמרתי שאנסה לשפר את המצב, עדיין מנסה לחשוב מה בדיוק לי מפריע, לא יודעת איך להגיד.
סוג של שיחה ארוכה, הרבה שתיקות. אני כבר לא יודעת מה את רוצה, כואב, מוזר.
בסוף אני מלטפת אותך, את מחבקת קצת חזרה, אני עדיין לא יודעת מה את רוצה.

הלכת לישון, הלכתי להזיז את האוטו מהחניה האסורה, דווקא מצאתי די מהר ויחסית קרוב, זה נחמד.
חזרתי לבית ישן, מבולבלת, עדיין לא מסוגלת לחזור למיטה, לידך. רוצה, לא יודעת אם את.

זבוב על הקיר

את יודעת שאת יודעת לכתוב.
את לוקחת את העט ביד, מניחה על נייר ויוצאת אומנות.
את מניחה את האצבעות על המקלדת, וזורמות מילים, פסקאות, שירה – ריקוד.
את מראה לי דברים שאת כותבת, גם אם זה משהו שעוד לא מוכן, את יודעת שאת יודעת לכתוב.

זה מדהים אותי, וזה מטריף אותי.
זה בא לך כלכך בקלות

אני מתה על זה.

אין הרבה דברים שיותר מרתקים אותי מלשבת ליד אדם שכותב ולהסתכל עליו. לראות איך המוח עובד, מאיפה ומתי באה המילה ההיא, המשפט ההוא, בניסוח הזה. רוצה להיות זבוב על הקיר, אבל שבב קטן בתוך המוח עדיף בהרבה.. מרתק, מדהים. לכל אחד הסגנון שלו, ולמה – אני רוצה לראות הכל, מאיפה זה בא, לאן זה הולך, ואילו תחנות היו בדרך.

שבועיים

יושבת וחושבת עליך, שלא הייתי צריכה ללכת, שלמרות שאלו היו רק שעתיים הייתי צריכה להשאר לישון אותן איתך..
רציתי הרי, כלכך רציתי. אז מה הבעיה? למה תירוצים?
אז הכלבים שממילא בילו את הלילה בחוץ היו מבלים שם עוד שעתיים, ומקבלים את האוכל שעתיים מאוחר יותר.
לא רציתי להשאר כשאת הולכת לעבודה.. לא הייתי חייבת! יכלתי להיות שם לשעתיים האלה, יכלתי, ולא.
למה? כי החלטתי שלא מתישהו לפני. כמה טפשי.
עכשיו אני זוכה לאכול את עצמי במשך שעתיים.

את עושה לי לרצות לעשות ולהגיד דברים שלא חשבתי שאני ארצה, לא בשנים הקרובות. את עושה לי נעים וחם,
את עושה לי חולשה וצמרמורות, ואת כלכך מדליקה אותי שאני נופלת מהרגליים. לא יכולה להוציא אותך מהראש.
את עושה לי טריוויה, את רוקדת ריקודים קטנים, ואני רק רוצה להפשיט אותך, לענות נכון.
את מסוגלת לגרום לי להקשיב כל הלילה לשירי ארץ ישראל ורק לרצות לשמוע עוד, לשמוע אותך.
סרטים ישנים שלך על הבמה גורמים לי לשכוח לנשום.

שבועיים.
אני לא יודעת מה זה, ואיך עשית את זה, אבל אני רק רוצה שתשארי.

אז למה הלכתי?