Tag Archive for עצבים

אז בואו נדבר רגע ברצינות

טוב, אז קנינו בית. מה עכשיו?

קשה לומר "קנינו בית", זה יותר "ההורים קנו לנו בית", ומה עכשיו?

כן, בשעה טובה, אחרי חיפושים ובדיקות שנמשכו יותר משנה ותהליך קניה שנמשך כמה חודשים טובים, לפני יומיים ביום רביעי ה-30 לחודש ינואר שבשנת 2013 עברנו אנוכי וזוגתי שתחיה לבית קרקע קטון ומקסים פלוס גינה בפרברי תל אביב.

לכבוד קנית הבית קנינו לנו מגוון חפצים שהיו חסרים לנו, וגם כאלה שלא אבל מה, לא נקנה חדש לכבוד הבית החדש שלנו? וכך יצאנו עם שלל של תנור + כיריים, סלון חדש ושולחן שיתאים לו, וילונות חדשים, גדר חדשה לבית וכמובן איך אפשר בלי צביעה? תכל'ס הלכנו בקטן.

את כל הנוגעים בדבר תיאמנו בזהירות ובמדויק כדי שבתאריך המעבר ביתנו החדש והטרי יהיה מצוחצח ומוכן למשפחתנו הקטנה בעלת שלושת הכלבים והחתולה. דיברנו עם תמי4, דיברנו עם הוט להעביר את האינטרנט, עם חנות הרהיטים את הגעת הסלון, ועם חנות החשמל את הגעת התנור והמדיח ובהתאמה אליהם טכנאים. כל השעות והימים סונכרנו, הצבעי הגיע לאחר סיום הגדר, וכמה שעות לאחר שהוא סיים לעבוד הגיעה כבר המנקה לעשות ניקיון יסודי וראשוני לבית כהכנה לבואנו ולבוא השלל למחרת.

ראשון היה האיש עם הגדר. בחור חמד מלא כריזמה, שעבד במלוא הרצינות, ולמרות כמה טענות שהיו לנו וציפיות שלא תאמו היינו מרוצות ממנו בסופו של דבר. אחריו הגיע הצבעי שמצפי של יום עבודה מלא אחד נמשך לו אל שלושה ימי עבודה בפועל. זה גרם לכך שלבית לא היה הרבה זמן להתאוורר ולצבע להתייבש לפני שהמנקה הגיעה. היא מצידה בילתה את רוב זמנה בלנקות שאריות צבע מהרצפה ופחות הספיקה לנקות את הארונות והמגירות ודברים שבאמת דרשו נקיון יסודי.

ואז הגיע יום המעבר, ואיתו – גשם.

מה אגיד לכם, אין כמו להכניס חבורה של סבלים ובוץ נעליהם אל תוך בית חדש עם צבע טרי, שנוקה רק עכשיו. הם עבדו כמו אריות, אין ספק. פירקו ובנו, העמיסו ופרקו, והכל ברוח טובה ובמהירות שיא.
באותו הרגע בערך גילינו שנראה שיש בעיית קליטה די רצינית בכל האיזור ושהטלפונים שלנו מסרבים לקבל שיחות ברוב שטח הבית, ובמקרה שהם כן מקבלים אותן הן מתנתקות תוך שניה בגלל חוסר קליטה.

כך, עם הרבה מזל (ומשמרות מחוץ לבית באיזורי קליטה) הגיע הטכנאי של הוט, שגם עליו בצורה מפתיעה (הוט סך הכל) יש לי רק דברים טובים לומר. אחריו הגיע התנור ואנחנו ראינו כבר את זמן המנוחה מתקרב. אפילו טכנאי התמי4 הגיע בזמן התקין את ענייניו והלך. איכשהו הכל הצליח לקרות ולמרות חוסר הקליטה כולם מצאו את דרכם לבית. כולם חוץ מהסלון שהיה אמור להגיע עם השולחן שלו.

ועדיין – גשם. גם את הכלבים אי אפשר לשים בחוץ, החתולה סגורה בחדר בהסתגלות לבית. כיף.

יום חמישי התחיל בנימה טובה. בתשע בבוקר התקשר המוביל של המדיח והודיע שתוך שעה יהיה אצלנו. קמנו בשמחה, אני התארגנתי לצאת לעבודה וחיכינו למדיח. חיכינו וחיכינו ולאחר שלוש שעות (והודעה שלי לעבודה שהיום אעבוד מהבית) התקשרנו למר מוביל לברר מדוע עדיין לא הגיע, שאלה אליה הגיב בתדהמה "מה, לא התקשרו אליכם מהחנות??". הסתבר, לטענתו, שבטעות המדיח שלנו בכלל לא הועמס אל המשאית. התקשרנו מיד אל החנות, בה הודיעו לנו שייערך תחקיר בנושא וכרגע מתלבטים אם לא הועמס המדיח או שהועמס הדגם הלא נכון – כך או כך מדיח כבר לא נקבל היום, עשו לנו טובה ואמרו שיביאו במיוחד בשישי. והטכנאי שהוזמן לעוד כמה שעות כדי לחבר אותו ובטח לא יגיע בשישי? זבש"נו.

טלפון נוסף לחנות של הסלון העלה את המידע המשמח שהסלון כלל אינו מוכן עדיין ("אבל הוא ממש בשלבי סיום") למרות שהוזמן כבר לפני חודשיים לתאריך של אתמול. לשאלה האם זה נראה להם הגיוני נעניתי ב – זה סך הכל כמה ימים, זה נראה לנו מקובל. מתי יגיע הסלון? או! או ביום ראשון, או בשני, אולי. לזה קוראים שירות רבותי.

אז אנחנו מתות על הבית, ונעים פה מאד וחמים, אבל קשה לפרוק ככה את כל הדברים ובכלל קשה לתפקד בלי סלון ועם מדיח שעומד באמצע המטבח. בקרוב – חנוכת בית 😛

בית חדש

 

פעם ראשונה

כבר כשהייתי בדרך אמרת שיצאת לסיבוב כדי להרגיע את העצבים.
לא רצית להגיד על מה העצבים, אמרת שתסבירי אחר כך, בבית. אמרתי טוב.
בפנים כבר התעצבנתי. כשאת כועסת על מישהו את בדרך כלל מספרת, ואם את לא מספרת את כנראה כועסת עלי.. אבל אם את כועסת עלי דברי לעזאזל.

מן הסתם לא היתה חניה באיזור הבית. חניתי איפה שאסור, ככה זה עם העצבים – אחרי זה, כשנרגע,  אני אצא לחפש חניה, אולי מחר בבוקר. עכשיו אין לי עצבים לזה, הם עסוקים במשהו אחר לגמרי. עכשיו הם רוצים להגיע הביתה ולהבין מה קרה בחצי שעה שהיית שם ואני לא, ועד שיצאת.
ניתוח זירת פשע.
היה די ברור שהרצפה בכניסה עברה איזשהו נקיון, בטח אחד הכלבים לא התאפק.. תוהה לעצמי אם זה מה שהעלה לך את הסעיף. בהתאמה, שטיח הכניסה למקלחת נמצא בתוך האמבטיה, מחכה לשטיפה. מנסה לראות לתוך המטבח, סימנים של הרס, לכלוך.. לא. בתוך המקרר מונח האורז ששכחתי להכניס לפני שיצאתי, ממשיכה לתהות לעצמי.
המטאטא עדיין בחוץ במרפסת, איפה שהשארתי אותו, אולי בכלל לא היה כאן בלאגן?
כתם בלתי מזוהה על הספה, ריח של רוטב, מנסה להזכר מתי הזמנתי אוכל ומה הוא היה כשהיה לו רוטב כזה.
מבט בשקית האשפה מזכיר לי את מוזס, ריח של ערבוב של רטבים. לא זוכרת שהשארתי שאריות מהמוזס באיזור האכילה.

עדיין לא חזרת. מאכילה את הכלבים, מנקה קצת מסביב, הולכת למקלחת ומתחילה לשטוף את השטיח.
העצבים מחכים שתחזרי.
אחרי השטיפה תולה בחוץ ליבוש, ורוחצת ידיים, את חוזרת. מוזר באויר.
לא כלכך מנשקת, לא כלכך מתייחסת. נכנסת לרחוץ ידיים.
אצלי מתעורר השדון הקטן שלי, זה שתמיד מגיע לשם בזמן כדי להגיד Fuck it.
היא רוצה לעשות פרצופים במקום לדבר? שתעשה.
היא רוצה ללכת לחדר לשבת מול המחשב ולהתעלם? שתלך.
כשתרצה היא תבוא.
לא מסוגלת, הולכת לחדר מחשב לראות מה קורה, לוקחת לי משהו בדרך כתירוץ וחוזרת לסלון.
יוצאת. סגרתי אחרי את הדלת טיפה חזק מדי כנראה, והיא נתקעה. אחרי כמה דקות את נאבקת בה קצת ויוצאת תוך נזיפת משהו עם טריקת דלת. אני עונה שלא טרקתי.
את מתעלמת והולכת לחדר השינה, אני צועקת אחריך "מה?!", את לא עונה.
אני לא יכולה יותר. הולכת לחדר השינה ושואלת "מה קרה? אפשר להבין?"
ואז את יורה – האורז ששכחתי להכניס למקרר, שקית הזבל שלא הוצאתי ושקית המוזס שהכלבים הורידו מהשיש והחריבו ממנה את הרטבים שנשארו, הכלים.
אני רוצה למות.
חושבת על אותם ימים שהייתי בבית, וניקיתי וסידרתי וכיבסתי כדי שתחזרי מהעבודה לבית נקי, כועסת עליך.
יורה משהו על הכלים והזבל ויוצאת.
ואז חוזרת, אומרת לך את אותם דברים. את אומרת לי "לא בשבילי את צריכה לעשות, בשבילך, שיהיה לך נעים"
אני אומרת שלא הכלים אלו הם שעושים לי נעים. הולכת.

כמה אפשר להתבשל, כמה אפשר לתהות, כמה?
אבל על זה? על זה כל העצבים שלא נרגעו אפילו אחרי כל הטיול?
את הולכת לחדר השינה, לא אומרת לילה טוב.
אני שואלת את עצמי מה אמרת אז – לא לתת לך ללכת לישון כועסת, או לא לתת לך לצאת מהבית כועסת.
מחליטה שזה היה לישון, הולכת לחדר השינה. "באתי להציק"
לפחות קצת החזרת ליטוף כשבאתי, נשארת בספר. חיכיתי שתסיימי את העמוד, הרי יש סדרים פה.
סיימת את העמוד, או שהחלטת אחרת, אבל פתאום ראיתי שאת מסתכלת עלי. החלטתי להתחנף.
התחלנו לדבר, אמרתי שאנסה לשפר את המצב, עדיין מנסה לחשוב מה בדיוק לי מפריע, לא יודעת איך להגיד.
סוג של שיחה ארוכה, הרבה שתיקות. אני כבר לא יודעת מה את רוצה, כואב, מוזר.
בסוף אני מלטפת אותך, את מחבקת קצת חזרה, אני עדיין לא יודעת מה את רוצה.

הלכת לישון, הלכתי להזיז את האוטו מהחניה האסורה, דווקא מצאתי די מהר ויחסית קרוב, זה נחמד.
חזרתי לבית ישן, מבולבלת, עדיין לא מסוגלת לחזור למיטה, לידך. רוצה, לא יודעת אם את.