Archive for קודחת

1,000 דרכים למות

לפעמים נראה כאילו האמריקאים המציאו את המושג "טפשות".
שני רדנקים שמנסים לגנוב דלק ובולעים חצי ממה שניסו לגנוב, עוד כמה חבר'ה רדנקים יורים דלעות מתותח והורגים מישהו, רדנק פה, רדנקית שם, לפעמים כמה חבר'ה מערבות הצפון, בודדים בלבד בעלי אזרחות לא אמריקאית..
אני אומרת – אולי יש כאן חוקיות.

כבר חודש שאני עוברת דירה. חודש.
יש חבר עם טנדר גדול, אמריקאי, של רדנקים. אמר, אני אעזור, נמצא זמן. סמכתי עליו. כל מה שגדול מספיק
להכנס ל- או לעלות על השברולט ספארק שלי הוכנס, או הועלה ונקשר.
כורסאות, מזרונים, כסאות, ספריות, ספרים, בגדים, ארגזים, מדפים. לא הרבה נכנס בשברולט ספארק.
חודש.
משתי דירות לאחת, בסוף החבר הצליח רק פעם אחת להגיע לאחת הדירות (ככה זה, אין זמן לנשום בין העבודה לסידורים לילדים – בגלל זה אנשים מפגינים בכל הארץ וגרים באוהלים כבר חודש), אז לדירה השניה היה צריך לקחת הובלה בכל זאת. לזה חיכינו חודש. בין לבין גם הצלחתי לעבוד די הרבה, לא ברור איך (ממילא קשה לחלק את הזמן בין ההעברות ליציאות לסקס).
זה היה יכול להיות פחות מתיש, אני כמעט בטוחה. לפחות בחצי.

העיקר – אנחנו פה. אנחנו..
הייתי בטוחה שיקח לי עוד שנים לעשות כזה דבר, נראה שטעיתי. אני מקווה שלטובה.
זה מרגיש לטובה, זה גם מרגיש מוזר, וזה קצת קשה להשתלט על הכל ביחד, ולהתעלם ממשקעים לא קשורים בנוסף, וללמוד מחדש עוד בן אדם, וללמוד מחדש אותך, כי סך הכל.. עדיין.

עוד אמריקאית צולה את עצמה במיטת שיזוף בתוספת איזה כימיקל, שפית מתמחה גונבת מתכונים מהשף ומתחבאה בתנור, אחת שהתחתנה עם טרוריסט מוסלמי והחליטה לירות בקלצ'ניקוב בחתונה, אדיוט שניסה להחליף לעצמו את הדם כדי להתחמק מבדיקת סמים , אל תגידו לי שזו רק מקריות..

לפעמים אני מצליחה לדמיין חיים ככה. שווים, שלווים, נעימים, מלאים בספרים ומוזיקה, ממלאים. לפעמים אני מבינה שאם משהו פה ידפוק את זה זו תהיה כנראה אני.

 

 

אם נופל עץ ביער..

אז איפה בעצם אני אמורה לכתוב את כל מה שאני רוצה לכתוב? עד מתי אסתתר ואברח?
זה באמת הכרחי לעשות בלוג נפרד לענייני עבודה ואחד נפרד לכל השאר?
לא רוצה.
ישעמם לי לכתוב רק על אחד, ויהיה לי קשה לכתוב רק על השני..
ומנקודת מבט מקצועית מה?
תמיד אמרתי שהבלוג שלי נמצא במקום שלא קשור לשאר העניינים שלי.. אבל השם שלי כן היה שם,
כן יכלו למצוא אותי..
גם פה אפשר למצוא אותו אם מסתכלים טוב..
באותו הקשר תמיד גם אמרתי שבגלל שהמיקום נפרד ושונה אני יכולה לכתוב מה שבא לי, ברצינות או שלא,
לעומק או שלא, וזה צריך להיות מובן ומקובל.. אבל האמנם?
האם המעסיק הפוטנציאלי שיראה את זה יחשוב עלי אחרת?
ואם תראה בת זוגי הנוכחית דברים שכתבתי על אחרת (או גם עליה? עלינו?)…?
האם זה בכלל אמור להדאיג אותי, ויותר גרוע – לעצור אותי?
כי זה המצב, וזה מפריע.

והעלילה מסתבכת

זהו, גם לי יש גוגל+.
Whoopy…

האמת שבינתיים זה מעניין.. סוג של לראות ילד מפגר מתפתח עד לנקודה שהוא ישלוט לכולנו על החיים
עם צ'יפים קטנים שישבו לנו בראש ויתחברו לנו ישירות למוח.
חכו תראו.

זה לא אומר שאני לא אשחק עם זה..
הרי חלק מהעניין הוא כן להנות מההתמכרות, לא..?  😉

אז לאט לאט אני בודקת מה הולך שם.. אנשים שמעניינים אותי מבחינה מקצועית כמובן כבר שם (חלקם לפחות),
אז אפילו מעניין לקרוא שם עדכונים מרוכזים מדי פעם.
חכו חכו, צ'יפים אני אמרתי. You just wait. There are pluses everywhere, man…!

Welcome my son, welcome to the machine

And so on and so forth…

 

+1

 

 

נ.ב – יש וורדפרס 3.2 חדשה מהניילונים, קדימה לשדרג! הסברים אחרכך.

 

שבועיים

יושבת וחושבת עליך, שלא הייתי צריכה ללכת, שלמרות שאלו היו רק שעתיים הייתי צריכה להשאר לישון אותן איתך..
רציתי הרי, כלכך רציתי. אז מה הבעיה? למה תירוצים?
אז הכלבים שממילא בילו את הלילה בחוץ היו מבלים שם עוד שעתיים, ומקבלים את האוכל שעתיים מאוחר יותר.
לא רציתי להשאר כשאת הולכת לעבודה.. לא הייתי חייבת! יכלתי להיות שם לשעתיים האלה, יכלתי, ולא.
למה? כי החלטתי שלא מתישהו לפני. כמה טפשי.
עכשיו אני זוכה לאכול את עצמי במשך שעתיים.

את עושה לי לרצות לעשות ולהגיד דברים שלא חשבתי שאני ארצה, לא בשנים הקרובות. את עושה לי נעים וחם,
את עושה לי חולשה וצמרמורות, ואת כלכך מדליקה אותי שאני נופלת מהרגליים. לא יכולה להוציא אותך מהראש.
את עושה לי טריוויה, את רוקדת ריקודים קטנים, ואני רק רוצה להפשיט אותך, לענות נכון.
את מסוגלת לגרום לי להקשיב כל הלילה לשירי ארץ ישראל ורק לרצות לשמוע עוד, לשמוע אותך.
סרטים ישנים שלך על הבמה גורמים לי לשכוח לנשום.

שבועיים.
אני לא יודעת מה זה, ואיך עשית את זה, אבל אני רק רוצה שתשארי.

אז למה הלכתי?

לכתוב בלי לחשוב, לכתוב בלי לדעת

תמיד מוזר לי להכנס לנישה הזו של לכתוב על דברים אישיים. זו גם הסיבה שאני מנסה לעשות את זה יותר ויותר.
הבטחתי שאני אנסה, ואני אנסה גם לנסח את עצמי בצורה מובנת יותר בתהליך הזה.

עניין הניסוח הוא (לפי מה שגיליתי) העניין הבעייתי אצלי
כלומר, אני די בטוחה שכשאני מדברת על נושאים שכאלו אני מפשטת את הרגשות והמחשבות והמלים שלי מאד, אבל מסתבר שאנשים אחרים לא בהכרח חושבים ככה.
מה עוד, כשאני כבר מגיעה ללדבר על עניינים אישיים זה נעשה אחרי שכבר טחנתי וניתחתי כל רגש ותגובה שלי כמעט עד מוות, אז לכן גם בטוחה שהצורה שבה אני מסבירה את עצמי היא הצורה הכי פשוטה וזורמת שאפשר. יש בעיה, כי כשאני אומרת "זורמת" אני ממש רואה בראש תרשים זרימה, רוב האנשים לא עובדים ככה לדעתי.
אני תופסת מעצמי בן אדם די מובן, ובנושאים טכניים אני מסוגלת להסביר ולתמוך ולעזור בלי בעיה בכלל, אבל בנושאים האישיים הניסוח הרבה יותר קריטי מאשר בנושאים טכניים.

בנושאים אישיים כל מילה יכולה לשנות את כל כוונת והרגשת המשפט.
הרבה פעמים כשאני מנסה להסביר את עצמי אני מוצאת את עצמי ללא מלים, וכשאני כן מוצאת את המלים מתברר לי שהצד השני לא תמיד מבין את הכוונה שלי, או את ההרגשה שניסיתי להעביר.
יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שרק על סמך הנסיון האחרון והארוך שלי הגעתי למסקנה הזו, יכול להיות שזו לא הייתי אני הלא מובנת אלא הצד השני שלא באמת ניסה להבין מה אני רוצה או מרגישה, את זה אני לא יודעת כבר.
מה שאני כן יודעת הוא שבנושאי הרגש הניסוח הוא אחד הדברים החשובים.

באינטרנט, היכן שלא שומעים את הטון של מי שמולך, הניסוח תופס מקום אפילו יותר מרכזי
.
כאן באינטרנט מילה אחת לא נכונה יכולה לגרום לזה שמי שקורא יבין שאני מרגישה או חושבת אחרת בכלל ממה שאני באמת מרגישה (או חושבת), כאן אין מקום להעביר את החום או הרכות שאפשר להעביר בדיבור.

כמה קלים החיים בנושאים טכניים!
למשל, מייל שנשלח ללקוח יכול להיות קונקרטי למהדרין:
שלום רב, עקב כך וכך צריך לעשות ככה וככה, אנחנו נעשה את זה ואת זה, ואתם תעשו כך וכך, נא לאשר.
תענוג!
בנושא אישי? לא! אין שום סיכוי שמייל או שיחה קונקרטית תעבור כמו שצריך.
הבעיה היא שלי יש נטיה של לנסות להסביר הכל בצורה קונקרטית, להפשיט גם רגשות: קרה א', זה גרם לי להרגיש ב' וג', ועכשיו אני רוצה ד' וה'..
זה נראה מאד מוזר לאנשים, שהרגש מבוטא בצורת משוואה. אולי בגלל זה הוא לא עובר גם בשיחה, ולא רק באינטרנט.
לא יודעת, לדעתי זו הצורה הכי פשוטה שאפשר להסביר את עצמי, נראה שאנשים אחרים לא בדיוק חושבים ככה.

אולי זו באמת הנטיה שלי לנתח אצלי את הכל, את הלמה והמתי והכמה ומה שגרם לזה, אולי אם אני אפסיק לחשוב על זה ופשוט אגיד מה אני מרגישה אז כן יבינו אותי… אבל בשביל זה אני צריכה ללמוד איך להגיד את זה, ואת זה אני לא יודעת.