פעם ראשונה

כבר כשהייתי בדרך אמרת שיצאת לסיבוב כדי להרגיע את העצבים.
לא רצית להגיד על מה העצבים, אמרת שתסבירי אחר כך, בבית. אמרתי טוב.
בפנים כבר התעצבנתי. כשאת כועסת על מישהו את בדרך כלל מספרת, ואם את לא מספרת את כנראה כועסת עלי.. אבל אם את כועסת עלי דברי לעזאזל.

מן הסתם לא היתה חניה באיזור הבית. חניתי איפה שאסור, ככה זה עם העצבים – אחרי זה, כשנרגע,  אני אצא לחפש חניה, אולי מחר בבוקר. עכשיו אין לי עצבים לזה, הם עסוקים במשהו אחר לגמרי. עכשיו הם רוצים להגיע הביתה ולהבין מה קרה בחצי שעה שהיית שם ואני לא, ועד שיצאת.
ניתוח זירת פשע.
היה די ברור שהרצפה בכניסה עברה איזשהו נקיון, בטח אחד הכלבים לא התאפק.. תוהה לעצמי אם זה מה שהעלה לך את הסעיף. בהתאמה, שטיח הכניסה למקלחת נמצא בתוך האמבטיה, מחכה לשטיפה. מנסה לראות לתוך המטבח, סימנים של הרס, לכלוך.. לא. בתוך המקרר מונח האורז ששכחתי להכניס לפני שיצאתי, ממשיכה לתהות לעצמי.
המטאטא עדיין בחוץ במרפסת, איפה שהשארתי אותו, אולי בכלל לא היה כאן בלאגן?
כתם בלתי מזוהה על הספה, ריח של רוטב, מנסה להזכר מתי הזמנתי אוכל ומה הוא היה כשהיה לו רוטב כזה.
מבט בשקית האשפה מזכיר לי את מוזס, ריח של ערבוב של רטבים. לא זוכרת שהשארתי שאריות מהמוזס באיזור האכילה.

עדיין לא חזרת. מאכילה את הכלבים, מנקה קצת מסביב, הולכת למקלחת ומתחילה לשטוף את השטיח.
העצבים מחכים שתחזרי.
אחרי השטיפה תולה בחוץ ליבוש, ורוחצת ידיים, את חוזרת. מוזר באויר.
לא כלכך מנשקת, לא כלכך מתייחסת. נכנסת לרחוץ ידיים.
אצלי מתעורר השדון הקטן שלי, זה שתמיד מגיע לשם בזמן כדי להגיד Fuck it.
היא רוצה לעשות פרצופים במקום לדבר? שתעשה.
היא רוצה ללכת לחדר לשבת מול המחשב ולהתעלם? שתלך.
כשתרצה היא תבוא.
לא מסוגלת, הולכת לחדר מחשב לראות מה קורה, לוקחת לי משהו בדרך כתירוץ וחוזרת לסלון.
יוצאת. סגרתי אחרי את הדלת טיפה חזק מדי כנראה, והיא נתקעה. אחרי כמה דקות את נאבקת בה קצת ויוצאת תוך נזיפת משהו עם טריקת דלת. אני עונה שלא טרקתי.
את מתעלמת והולכת לחדר השינה, אני צועקת אחריך "מה?!", את לא עונה.
אני לא יכולה יותר. הולכת לחדר השינה ושואלת "מה קרה? אפשר להבין?"
ואז את יורה – האורז ששכחתי להכניס למקרר, שקית הזבל שלא הוצאתי ושקית המוזס שהכלבים הורידו מהשיש והחריבו ממנה את הרטבים שנשארו, הכלים.
אני רוצה למות.
חושבת על אותם ימים שהייתי בבית, וניקיתי וסידרתי וכיבסתי כדי שתחזרי מהעבודה לבית נקי, כועסת עליך.
יורה משהו על הכלים והזבל ויוצאת.
ואז חוזרת, אומרת לך את אותם דברים. את אומרת לי "לא בשבילי את צריכה לעשות, בשבילך, שיהיה לך נעים"
אני אומרת שלא הכלים אלו הם שעושים לי נעים. הולכת.

כמה אפשר להתבשל, כמה אפשר לתהות, כמה?
אבל על זה? על זה כל העצבים שלא נרגעו אפילו אחרי כל הטיול?
את הולכת לחדר השינה, לא אומרת לילה טוב.
אני שואלת את עצמי מה אמרת אז – לא לתת לך ללכת לישון כועסת, או לא לתת לך לצאת מהבית כועסת.
מחליטה שזה היה לישון, הולכת לחדר השינה. "באתי להציק"
לפחות קצת החזרת ליטוף כשבאתי, נשארת בספר. חיכיתי שתסיימי את העמוד, הרי יש סדרים פה.
סיימת את העמוד, או שהחלטת אחרת, אבל פתאום ראיתי שאת מסתכלת עלי. החלטתי להתחנף.
התחלנו לדבר, אמרתי שאנסה לשפר את המצב, עדיין מנסה לחשוב מה בדיוק לי מפריע, לא יודעת איך להגיד.
סוג של שיחה ארוכה, הרבה שתיקות. אני כבר לא יודעת מה את רוצה, כואב, מוזר.
בסוף אני מלטפת אותך, את מחבקת קצת חזרה, אני עדיין לא יודעת מה את רוצה.

הלכת לישון, הלכתי להזיז את האוטו מהחניה האסורה, דווקא מצאתי די מהר ויחסית קרוב, זה נחמד.
חזרתי לבית ישן, מבולבלת, עדיין לא מסוגלת לחזור למיטה, לידך. רוצה, לא יודעת אם את.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *